וזאת המצוה וגו׳. לא נתבאר מה זה הוסיף בפ׳ קטנה זו ונראה שבא משה רבינו ללמד דרוש חדש. כמה כח מצוה אחת עושה טובה לאדם גם לאח״כ וכדתניא באדר״נ אם עשית מצוה אחת לא תשמח על שעבר לבד. אלא על להבא שתוסיף עוד. משום דמצוה גוררת מצוה. ומש״ה היה ידוע לפנים זהירות במצוה אחת שיהא אדם שוקע דעתו בה ביותר כדאי׳ במכילתא פרשת בשלח רנ״א כל העושה מצוה אחת באמנה זוכה כו׳ ובתלמודין פ׳ כ״כ אי׳ אביך במאי זהיר טפי. ובירושלמי קדושין ספ״א אי׳ על המשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. אריבר״ב כל העושה מצוה אחת מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה לעולם. ובמדרש קהלת אי׳ עה״מ אוהב כסף לא ישבע כסף וגו׳ אוהב מצות לא ישבע מצות ומי אוהב בהמון לא תבואה שאינו לוקח מצוה אחת שיהא לו תבואה ג״ז הבל. והכל הוא כדי שתהא אותה מצוה שהוא משקיע דעתו בה ואינו מסיח דעת ממנה מביאתו לידי טובה הרבה וזהו תורף פ׳ קטנה זו:
וזאת המצוה. איזה מצות אחת:
והחקים והמשפטים. כשנעשית בשלימות עפ״י חקי התלמוד אשר צוה וגו׳. הלכה למעשה. דמצות התורה בלי חקים ומשפטים אין נעשה פתגם המצוה כראוי:
בארץ אשר אתם וגו׳. מיד כשאתם באים בעוד שלא נתחייבתם בכולן שהרי כמה מצות נתחייבו דוקא לאחר ירושה וישיבה:
למען תירא וגו׳. מצוה זו גוררת יראת ה׳ וכדאיתא בסוטה די״ד דמצוה בעידן דעסיק בה אגוני ומצלי מיצה״ר. עוד היא מועלת. לשמור את כל חקותיו ומצותיו. שתהא גוררת לקיים כל המצות שבתורה. עוד היא גורמת שיהא אתה ובנך ובן בנך ילמדו גם המה להיות משוקעים באתה מצוה כאשר יראו מאביהם. ונמצא אתה מזכה את הרבים. כל ימי חייך. תהי גורמת שתשמרנה כל ימי חייך. יהא סייעתא דשמיא שלא יהיו מפריעים לקיומה:
ולמען יארכן ימיך. וכדתנן במשנה דקדושין הנ״ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו כמש״כ עפ״י הירושלמי:
ושמעת ישראל. תשמע להבין בשכל וזהו דיוק ישראל. הוא אדם המעלה כמש״כ בס׳ בראשית ל״ה י׳:
ושמרת לעשות אשר ייטב לך. שתהא אותה מצוה שתבור לך מצוה שיש בה גמ״ח ג״כ. וכדאי׳ בירושלמי שם אחר מאמר ריב״ב מי שייחד לו מצוה ולא עבר מימיו. אמר מר עוקבא כגון כבוד או״א. באשר היא תדירית ומאכלת פירות בעוה״ז וכו׳ והיינו ואשר תרבון מאד כאשר דבר וגו׳. שרוצה הקב״ה להנות אותך גם בעוה״ז. [והנה פי׳ החקים והמשפטים בפ׳ זו הוא כמש״כ כ״פ דהם חקי התורה והחקירות שיצא מהם והוא תלמוד. איברא בב״ק דפ״ז א׳ אי׳ דרי״א סומא פטור מכל מצות. ומפרש ר״ש בריה דר״א מ״ט דר״י א״ק וזאת המצוה החקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים כל שאינו במשפטים כו׳ מבואר דמפרשי משפטים ד״מ שבין אדם לחבירו. ונראה שהוא כונה שניה ומדויק ביחוד כאן דכתיב בסמוך לשמור את כל חקתיו ומצותיו וגו׳ וג״ז משפטיו. ומזה למד עוד כונה שהוא בין אדם לחבירו מש״ה לא שייך להבטחה זו כאן שתהא גורר לקיים דינים שבין אדם לחבירו]:
שמע ישראל. הרמב״ן ז״ל דקדק אמאי שינה הלשון בזה הפסוק דכתיב במדברים בעדם יותר מכל הפרשה שמדבר בנוכח. ונראה שהוא שדרשו חז״ל פסחים דנ״ג דיעקב אבינו אמר זה המקרא והוא אמר בזה הלשון. ואח״כ העמידו משה רבינו בכח התורה. וכיב״ז יש הרבה מקראות בנו״כ שהיו ידועים עוד לפני אותו הנביא והנביא ברוה״ק עפ״י ה׳ העמידו בספרו. ובל״ז ע״כ שתי פרשיות של שמע והיה א״ש היו ידועים בישראל עד שלא באו לערבות מואב שהרי נתחייבו כבר בתפלין:
ה׳ אלהינו. אלהים משמעו בכ״מ מנהיג הטבע והליכות עולם. והנה כל אומה יש לה שר מנהיג עולם אותה אומה. אבל אנו מתנהגים גם בהליכות הטבע בהשגחת הויה המהוה הכל:
ה׳ אחד. עוד יש לנו הנהגה נסית והיא מיוחדת לישראל וכדאי׳ ברכות ד״נ התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסא קוב״ה. וא״כ הוא אחד בהנהגתו בזה האופן :
ואהבת את וגו׳. אהבה משמעו על שני אופנים. א׳ שיהא מוותר מרצונו על דבר הנאהב וקיומו. ב׳ דביקות במחשבתו ותשוקה עצומה להשתעשע עם הנאהב. ושתי כוונות אלו מוזהרים אנו בזה המקרא. א׳ כמש״כ הרמב״ם הל׳ יסה״ת פ״ה ה״ז ומנין שאפילו במקום סכנה אין עוברין על אחת מג׳ עבירות הללו שנאמר ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. והוא נתינה כל אשר לו על דבר כבודו ואמונתו. ב׳ כמש״כ הרמב״ם שם פ״ב ה״א האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וכו׳ שנאמר ואהבת את ה׳ והאיך הוא הדרך לאהבתו כו׳. וע״ז הכונה אי׳ בברכות בירושלמי פ׳ הרואה שאמר ר״ע בפי׳ דהאי קרא רחמתיך בכל לבי רחמתיך בכל נפשי. והוא מלשון התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה שמשמעו דביקות הרעיון באהבתו . ועיקר שתי משמעות הללו נמשכים אחר המשך המקרא הקודם דלמי שמתנהג בהליכות עולם הטבע ולא הגיע לדרך חסידות למצוא אופן דביקות בה׳. ה״ז מתפרש מ״ע זו באופן הראשון שיעמוד עכ״פ חזק באמונתו ולא ימירנו בשום אופן. אפילו במס״נ. וע״ז מתבאר כל הפ׳. ולמי שמתנהג במעלת הנפש ה״ז מוזהר באופן השני להשקיע מחשבתו באהבה ודביקות באיזו שעה רצויה לזה להזכיר שמו ית׳ בק״ש ותפלה. ומש״ה כתיב את ה׳ ולא כדכתיב ואהבת לרעך. דשם אין משמעותו אלא כפירוש הא׳ שמניח רצונו לריעו אבל את ה׳ משמע שמזכיר שמו ודבק בו. וכן להלן י״א א׳ ואהבת את ה׳ דמיירי לענין עבודת המצות באהבה כמבואר שם. ג״כ מתבאר הכי. וע״ז האופן יבואר פ׳ זו בדרך המביא לכך:
והיו הדברים האלה וגו׳. לפי׳ הא׳ משמעו רעיון של מס״נ יהא מושרש בלב שהרי אמר שלא יגיע לידי כך לעולם אבל מכ״מ המצוה שיצויר בלב שאם יבא לידו ה״ה מוכן לכך:
ושננתם לבניך. שיחזור זה הרעיון והחובה לפני בניו ולהשריש גם בלבבם כ״ז:
ודברת בם. היינו פ׳ שמע. למ״ד דפ׳ זו דוקא מה״ת. או למ״ד שהוא מדרבנן מכ״מ איזה פ׳ מצוה לקרות כידוע שיטת תהר״י והוא שיטת השאלתות ובה״ג כמש״כ בחבורי הע״ש סימן נ״ג. ופרשה של תורה תועיל להזכיר עול מ״ש בזה האופן:
בשכבך ובקומך. שחרית וערבית:
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. בין שתהיה שפוי בביתך בין שתהיה מוטרד בדרך. והדרש ידוע לאפוקי חתן ועוסק במצוה. כ״ז הפי׳ ידוע בתלמוד ושייך לכל אדם מישראל. אבל לאנשי מעלה מתבאר עוד בא״א:
והיו הדברים האלה וגו׳. כדתניא בספרי וכי היאך אדם אהב להקב״ה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. וא״כ הוא אזהרה על שקידת התורה שמביאה לידי אהבת ה׳:
ושננתם לבניך. כפי׳ בגמ׳ שיהא הדברים משוננים בפיך. ופי׳ לבניך היינו תלמידים כמש״כ הרמב״ם בהל׳ ת״ת:
ודברת בם. כדאי׳ ביומא פ״ג ולא בדברים בטלים:
בשבתך בביתך וגו׳. לא תפנה עצמך בכל אופן מעסק תורה ובזה תגיע לאהבה ודביקות:
וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפתבין עיניך. נתבאר בס׳ שמות ס״פ בא דזה הלשון ענינו דקשירת תפלין המה כלי מלחמה נגד המפריעים לשמור סגולת היהדות בשני אופני מלחמה שמועיל החרב כמבואר שם בארוכה:
וכתבתם על מזזות ביתך.על משמעו לקבוע במסמר על המזוזה מבחוץ:
ובשעריך. משמע לחקוק בשער ולתחוב הפ׳ בחקיקת מזוזת השער. ומובן דה״ה להיפך כשר אלא אורחא דמילתא דבבית שהוא מקום משומר ונקי יותר טוב שיהא נראה הפ׳ מבחוץ ובשערי הצרות ועיר שאין המקום משומר ונקי כ״כ יותר טוב שיהא סגור:
והיה כי יביאך וגו׳. ענין פ׳ זו צריך ביאור מה בא להוסיף חדשות. זולת מקרא השמר לך פן תשכח וגו׳ שלדעת הסמ״ג הוא ל״ת וג״כ אינו מובן כ״כ שכחה זו מה היא. ומקרא את ה׳ אלהיך תירא וגו׳ כפול להלן י׳ כ׳. אלא דשם כתוב ובו תדבק וכאן חסר ולא דבר ריק הוא. ומקרא לא תלכון אחרי אלהים אחרים. כבר נאמר ונשנה ולמאי דייק המקרא מאלהי העמים אשר סביבותיכם מה נ״מ איזה ע״ז. והלא כל ע״ז אסור. אבל ענין פ׳ זו מבואר עפ״י סוגיא בחולין די״ז דפשוט שם בפי׳ דקרא ובתים מלאים כל טוב וגו׳ אפילו כתלי דחזירי ואיכא תרי לישני אי רק במלחמת א״י. וזהו ישוב השני שם שלא הותר אלא דידהו והיא הוראת שעה. ולל״ק שם הותר אפילו דישראל ומטעם מלחמה שהוא עת הסכנה וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים חלוצי צבא משנכנסו בגבול הגוים וישבו בהם מותר לאכול נו״ט ובשר חזיר וכי״ב אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים האסורים וכן שותה יי״נ. ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב אפילו ערפי דחזירים וכי״ב. ומה שהקשה הרמב״ן ע״ז שכתב הרמב״ם דה״ה יי״נ יישבנו בהע״ש סימן קס״ב שאין כוונת הרמב״ם שניסך ממש לע״ז שהוא תקרובת ואסור בהנאה אלא ששכשכו לע״ז ומה״ת אסור באכילה לחוד ובשעת מלחמה שרי והוא נכלל במקרא ובורות חצובים וגו׳ והיו רגילים לשכשך לע״ז. ומה שהקשה הרמב״ן עוד דזה אינו אלא בכניסה לארץ הכי ודאי הוא לל״ב שלא הותר אלא שללם וחידוש הוא. אבל לל״ק דאפילו דישראל שרי מבואר שהוא משום פקו״נ שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכ״נ. מעתה באה פ׳ זו להתיר את האסור בשעת מלחמה. וע״ז הזהירה ביותר על שארי דברים. משום דטבע מאכלות אסורות לטמטם את הלב כדאי׳ ספ״ג דיומא עה״פ ונטמתם בם אפילו טבל ושארי מ״א מזיק להנפש ופוגמה יותר משארי עבירות כמש״כ התוספות חולין ד״ה ב׳ דמש״ה נשתנה מאכל איסור שאין הקדוש ברוך הוא מביא לצדיקים להכשל באלו . מש״ה הוסיף המקום להיות נזהר בכמה דברים כמו שיבואר. וע׳ בראשית כ״ט א׳:
ובורות חצובים אשר לא חצבת. ויש לחוש ששכשכו לע״ז כמנהגם:
כרמים וזיתים אשר לא נטעת. ויש לחוש שהמה ערלה וכלה״כ. ומכ״מ ואכלת ושבעת מותר אתה. לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה אבל אחר שכן הוא.
השמר לך פן תשכח וגו׳. שלא יהא הדבר הזה גורם להשכיח את ה׳ וגו׳ ולדעת הסמ״ג הוא אזהרה לכל אדם בעת שהענין והשעה גורם לחוש לזה. אלא שפי׳ הכתוב בעת מלחמה. וכיב״ז איתא בכתובות דמ״ו א׳ עה״פ ונשמרת מכל דבר רע אזהרה למוציא ש״ר אע״ג דמיירי האי קרא בעת יציאת למחנה על אויביך וגו׳ וכמבואר שם. וה״נ בהאי קרא. וע׳ להלן ח׳ י״א עוד אזהרה זו. אבל אינו מזה הענין כאשר יבואר במקומו:
את ה׳ אלהיך תירא וגו׳. להלן י׳ כ׳ יבואר עפ״י מדרש חז״ל בפ׳ מטות שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים וגו׳ והכונה שישקיע דעתו ביראת אלהים. ובזה נכלל הא דאי׳ בתמורה ד״ה איסור מוציא ש״ש לבטלה ובא אזהרה באותה שעה ביותר דהמוציא ש״ש לבטלה עונשו במיתה ובשעת מלחמה פגעו סמוך ח״ו:
ואותו תעבוד. שם הפי׳ עפ״י המדרש שתפנה עצמך לתורה וגו׳ וכאן הפי׳ שיפנה עצם מלחמתו לש״ש לטובת הכלל. או להקים צווי המלך. והיא חובה ע״פ התורה. אבל לא להנאת עצמו ללחום כדי לבוז ולשלול וכדומה:
ובשמו תשבע. אחרי שמקרב דעתו ומחשבותיו לשמים מותר או מצוה לשבע בשמו כמו שהוא עפ״י תנאים שנזכרים שמה. ושם התנה עוד ובו תדבק היינו למי שלא הגיע למעלת ואותו תעבוד לפי הכונה שם עליו להזהר להדבק בשכינה על ידי שישיא בתו לתלמיד חכם כמבואר שם על פי מדרש חז״ל. אבל כאן נשתוו כל הולכי מלחמה במצות עשה ואותו תעבוד. וגם כי אין עת מצוא למצות עשה דבו תדבק לעת כזאת:
לא תלכון וגו׳ אשר סביבותיבם. פרש״י ה״ה לרחוקים כו׳. וק׳ למפורש להלן י״ג ח׳ מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך. אלמא דבכלל אשר סביבותיכם משמעו אפילו רחוקים. אלא לא מיעט הכתוב אלא ע״ז שבארץ הכנעני דפשיטא שלא ילכו אחר ע״ז שלהם שהרי בזה יחזקו כח ע״ז וכחם. אלא שלא ילכו אחרי ע״ז שלא מא״י בחשבם שזה יהיה לתועלת כבישת כח ע״ז של ז׳ אומות. ומשמעות לא תלכון אינה עבודה ממש אלא השתתפות במלחמת ז׳ אומות עם אומה אחרת וכח ע״ז שלה. לחשוב שזה יועיל ח״ו:
כי אל קנא וגו׳ והשמידך וגו׳. כי בשעת מלחמה אשר ה׳ אלהיך בקרבך הסכנה מצוי׳ להשמידך מהרה. לא כמו בשעת שלום דכתיב כי תוליד בנים וגו׳ ואין הכליון נחוץ כ״כ:
לא תנסו. פרשה זו ג״כ מיירי בשעת מלחמה והזהיר במקרא זה באשר אמרתי כי ה׳ אלהיך בקרבך וגו׳ לא תנסו לדעת שכן הוא כאשר נסיתם במסה. שבקשתם לשתות בעוד לא צמאו רק לדעת היש ה׳ בקרבנו אם אין כמו שביארנו בפ׳ בשלח:
שמור תשמרון וגו׳. שמירה יתירה בעת מלחמה משום שקרוב לפרוק עול תורה ומצות. כמש״כ בפ׳ מקושש דעל ב״ד להעמיד שומרים בשעת פרצה:
ועדותיו וחקיו אשר צוך. גם חובה לקבוע אנשים ללמוד תורה שהוא סגולה מיוחדת למלחמה כמש״כ כ״פ. ועל דבר זה נענש יהושע שביטל בהמ״ד כדאי׳ ריש מגילה. אמנם לא כתיב כאן משפטים שאין השעה לפלפולה של תלמוד כ״א להלכות קבועות וזה נכלל בחקיו:
ועשית הישר והטוב. עוד יש לעשות גמ״ח בין אדם לחבירו באותה שעה כמו שעשה יהושע ב״נ שתיקן אז עשר תקנות בין אדם לחבירו כדאי׳ שלהי פ׳ מרובה:
למען ייטב לך ובאת וגו׳. שדברים אלו של גמ״ח מביאים טובה וברכה לעולם וה״ה שכל מצות אלו לעולם אלא באותה שעה מוזהרים ביותר כמש״כ לעיל וע׳ להלן י״ב כ״ח:
להדוף את כל איביך וגו׳. עוד יועילו כל אזהרות הללו לשאר מלחמות אפי׳ של רשות:
כי ישאלך וגו׳ פ׳ זו נפלאה. גם השאלה גם התשובה. מה זו שאלה מה העדת וגו׳ וכי לנו לדעת טעם על המצות מדוע צוה הקב״ה כך. וכמו שא״א לשאול על פועל ידו ית׳ למאי ברא כן. ככה א״א לחקור על תכונת המצות. ומה חכמה יש בשאלה זו שכנו חז״ל בשם שאלת חכם. ואם היא באמת שאלה מה זו תשובה וכי בשביל שהקב״ה פדה אותנו מבית עבדים צוה לעשות ענינים מבלי טעם ודעת. וגם ניתוח הפסוקים אינו מובן שהמקרא דייק ביד חזקה לא כמו שאנו מוסיפים בהגדה גם בזרוע נטויה. וגם דייק לעשות את כל החקים האלה פרט ביחוד חקים. והלא שאל על שלשה דברים. ולהלן סיים לעשות את כל המצוה הזאת. הנה בא בלשון אחר. אבל הענין דלא בא השאלה והחקירה על גוף המצות ח״ו כ״א על שני דברים שמצינו כמו כן במשנה ובגמרא השאלה והתשובה. וכ״ז מבואר בפ׳ זו. חדא תנן במשנה דמכות רחב״ע א׳ רצה הקב״ה לזכות א״י לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא׳ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ואין הפי׳ הרבה להם שמשום הכי נתן תרי״ג מצות ח״ו. דודאי כל מצוה בפ״ע יש לה יסוד נאמן בפ״ע ושהיא מוכרחת לקיום העולם ולא רק למען לזכות את ישראל נברא מצוה זו. אלא כלפי דתנן שם במכות ר״ש בר רבי א׳ הה״א רק חזק לבלתי אכול הדם ומה אם הדם שנפשו ש״א קצה ממנו כו׳ בא ראב״ע ונתן ישוב על הרבה אזהרות שבא בדם. ואע״ג שיש דרש בכריתות בזה מכ״מ לפי פשט המקרא באין להזהיר כמה לאוין בדם. ואינו מצוה חדשה רק רבוי תורה. ורק לזכות את ישראל שהיושב ולא אכל הדם מקבל שכר כעושה מצוה. ועתה יהא מקבל שכר כאלו עושה הרבה מצות כפי רבוי אזהרות. ובזה מיושב כמה מ״ע שנשנו עד שאמרו חז״ל כל המקיים מצות תפלין ה״ז שמנה מ״ע ברכת כהנים שלשה מ״ע וכן הרבה. וכ״ז אינו אלא להאדיר שכר של המצוה במה שהוכפלה ונשנה ונשתלש וזה הדרוש מבואר ברבה ר״פ בהעלתך דמצות נרות נאמר כ״פ זה שאה״כ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. עוד יש לחקור על כמה מצות שנכתב גם ההכנה בתורה כמו בציצית וסוכה ועוד הרבה. וכבר ביארנו לעיל בפ׳ שמור אם יום השבת דהכנה הכתובה בתורה נחשבת למצוה ג״כ עד שמצוה בו יותר מבשלוחו. וע״ע בהע״ש סי׳ קס״ט והרי אם עשה סוכה ולא ישב לא עשם כלום. ולהיפך ישב בסוכת חבירו יצא ידי מצוה. וא״כ מצד שרש המצוה אין ענין אלא הישיבה. ולמאי הרבה הקב״ה מצות הכנה ע״ז שייך ג״כ הישוב רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם מצות. וע׳ ס׳ שמות י״ב כ״ח. וכיב״ז שנינו במכילתא לענין טף למה באין בשעת הקהל משום ה׳ חפץ למען צדקו וגו׳. פי׳ דכיון דלא זהו התכלית של הקהל רק לשמוע ולהבין ולא בא הטף אלא להרבות הטורח והעסק במצות הקהל משום ה׳ חפץ למען צדקו. ונמצא פי׳ הרבה להם תורה היינו כפל המצות. ומצות היינו הכנות. שנא׳ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה. היינו בכמות. במה שהוסיף לגוף המצוה הכנה רבה. ויאדיר. זה גוף המצוה שהוכפלה למען יהא שכרה גבוה. עוד בא בתלמוד ביצה דכ״ה ב׳ תנא משמי׳ דר״מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזים ופרש״י וניתנה להם תורה שיעסקו בו והיא מתשת כוחם ומכנעת לבם. מעתה מבואר הפרשה ושאלת החכם על שני דברים. מה העדות רבוי תורה שבכתב במקום שאין צורך כמו כפילות המצות והכנות. והחקים והמשפטים היינו י״ג מדות שהתורה נדרשת והחקירות ועסק התורה שלכאורה אין הצורך אלא לפי צורך ההוראה למעשה אבל הקב״ה צוה לעסוק אפילו בלעדי צורך הוראה. ואמר אתכם כבר ביארנו בס׳ במדבר ל״א כ״א עה״פ זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה שהוא ד״א לומר לרבו דכח התורה ניתן לרב וממנו בא להתקבל ולא דמי להעבודה שהוא המעשה שכל ישראל שוין בדבר ומי שאומר מה העבודה הזאת לכם אינו אלא רשע:
ואמרת לבנך עבדים וגו׳. זהו תשובה על השאלה השניה לבד כאשר יבואר. לפרעה במצרים. לא כאנשי חיל למלך שהמה במערכת המלחמה וא״כ בשעת השלום יושבים בשלוה ושמחת עולם ע״ר. ומפוזרים בארצות שחקי המלכות מעמיד אותם ושמה המה מושלים על המון. אבל אתם אע״ג שהייתם עבדים לפרעה היינו למלוכה וכדתניא בת״כ פ׳ בחקתי פ״ג מהיות להם עבדים עבדים היו למלכים ולא עבדים לעבדים. מכ״מ הייתם רק במצרים. בעבודה פחותה בחומר ובלבנים לבנין. וא״כ הייתם בצרה ומכ״מ ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. ופירשו חז״ל זה הדבר. וכבר ביארנו בס׳ שמות ו׳ ו׳ דלא על הדבר שהיה בעשר מכות כיונו חז״ל אלא על הדבר שהיה בישראל בשעת מכת החשך. ופי׳ ביד חזקה כמו לשון יחזקאל הנביא אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. ובס׳ שמות מבואר בזה יותר. הרי דכל כך טבעיכם עזים עד שגם ברוב צרות שהגיע לכם לא רציתם לצאת אם לא ביד חזקה. וכ״ז היה מחמת שלא רצו להשתעבד להשגחתו ית׳ ולמצותיו. וכמש״כ בס׳ שמות י״ג ט׳ בשם מ״ר:
אותת ומופתים. פירשנו לעיל ד׳ ל״ד:
גדלים. האותות היו מכוונים השעה מאד. ורעים. המופתים שהוא למעלה מה״ט היו רעים מאד לפרעה וגו׳:
לתת לנו את הארץ. שהיא תלוי׳ אך בהשגחת ה׳. שבאה ע״י השתעבדות למעשה המצות והרי אתם עזים כאמור ואין בטחון שתהיו משתעבדים באופן שיגיע לתכלית ישיבתכם בארץ. שמ״מ כן עשה אותות ומופתים. ע״כ
ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה. כבר פירשנו כ״פ לעשות היינו להעמיד על מתכונתו ותכליתו. והחקים היינו י״ג מדות והיינו עסק התלמוד:
ליראה את ה׳ אלהינו וגו׳. אמר שלשה תכליות שעסק התורה פועל בכלל ישראל לשלשה אופני הליכות בני אדם. היינו א׳ בני אדם שעוסקים בעיונה ובעמלה. ולא הגיעו עדיין למעלה למשכיל על דביקות אלהי. ב׳ בני אדם שלא זכו כלל לתורה ומכ״מ זוכים במה שמחזיקים עוסקי תורה וכידוע מאמרם בחולין פ׳ גה״נ אלמלי עלי׳ לא אתקיימי אתכליא. ג׳ בני אדם שעומדים במעלה עליונה להיות מרכבה לשכינה. ופי׳ לכת הראשונה ליראה את ה׳ אלהינו עסק התורה מועיל להשתיל בלבבם יראת ה׳ שהמאור שבה מחזיר למוטב ובראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין ועוד הרבה מאמרים בזה ולכת השניה לטוב לנו כל הימים לתת שכר למחזיקי תורה בעוה״ז ובעוה״ב כדאיתא בפסחים דף נ״ג כל המטיל מלאי לכיס של ת״ח זוכה ויושב בישיבה ש״מ שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. ולכת השלישית לחיותנו כהיום הזה שהתורה נותנת חיות. ודביקות כמו שפירשנו לעיל עה״פ ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום שהיה בימי משה הרבה ת״ח בעלי מעלת הנפש. ואמר שעסק התורה מועלת להיות חיים. כחיים שביום הזה. שהוא הדבקות בה׳. כ״ז הוא ישוב נכון ומושכל לחכם השואל על שאלת חקים ומשפטים:
וצדקה תהיה לנו וגו׳. הוא הישוב על שתי השאלות יחד שהוא כדי להרבות זכות כת״א וזכותא:
כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. במה שנתרבה עדות והיינו כפלות והכנות הרי מרבה זכות במה שנשמור כל המצוה בהכנותיה וגם החקיםוהמשפטים. תועלת לדקדוקי המצוה שבזה שאנו מרבים בעסק התורה מתרבים דקדוקי המצוה לאין חקר כידוע וכל מה שאנו מדקדקים יותר באופני מעשה המצוה הזכות מתרבה שהרי לפום צערא אגרא:
